<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן צ"ט</h1>
<h2>דף מה.</h2>
ועל ראוב' עשיר שדר בעיר ועמו שמעו' ולוי שאינן עשירי' כלל כמותו, והשר שולח תדיר אל ראובן שילוה לו ורגיל לפרוע לו, ולפעמי' שאינו מעכבו ולפעמי' מחסרו מן הריוח, ואם לא היה משרת לו בזה, יכול להיות שהיה גובה ממנו הרבה בפעם אחת, ופעמי' מטיל עליהם דרך חמס ב' זקוק או ג', פעמי' מוציאו, תנו אתם ולא ראובן. ופעם אחת הטיל עליהם ב' זקו' על כולם, ואחר שבוע או שבועים, שיגר אחר ראובן שילוה לו ב' זקו', ואמר ראובן לשר, אדוני אתה מכביד עלי במס ובהלואה, ואמר לו השר כמה נתת למס כך וכך, הנה לך, גיזבר שלי יתן לך מן החטים כנגד חלקך, ונתן לו. וכתבת שהחטין שנתנו לו, זכה לאמצע, מדתני בתוספת' [ב"מ פ"ח ה"ט], שותפי' שמחלו להם מחלו לאמצע וכו'. ורבי' שמחה הביא על אות' שמבקשים שיפטרם מן המס שהן חייבי', וזה לשונו, ודודי רבי' קלונימו' כשהיה המלך שואל מס היה מסייע בפשרה, ואחר כך שאל מן המלך לנכות לו מן המס שליש או רביע מה שהיה מגיע לחלקו, ואמר למלך אני עובדך בכל יום, אני רוצה שתפטריני, ודיני ליתן עמהם, ונתרצה למחול לו חלקו, וחזר ונתן מס עם הקהל. הייתי סבור שמדת חסידות היה עושה, ואני רואה שמידת הדין הוא, כאשר פיר' לעיל, כי כל ישר' ערבי' זה בזה לקבל עול גלותם עכ"ל. ועליה אני דן כי נראה לי שדודו רבי' קלונימוס מדת חסידות היה עושה, דכיון שהיה מזכירו אני עובדך בכל יום, והיה מוחל ופוטרו מן המס, לאחר שכבר נתפשרו, שעל ידי מחילתו לא היה מכביד עליהם, נרא' דמחילתו מחילה וזכה לעצמו, והוה ליה כאלו אמרו בשביל פלו', דאמרי' מה שמחלו מחלו לו. וההי' דתוספת' מיירי, באחד מן השותפין שאין לו קירוב דעת אצל המוחל, ובקש ממנו למחול ולהכי מחל לאמצע. ואם אמרו בשביל פלו' אע"ג דלא ידעינן אי אית ליה קירוב דעת אצלו, אלא שהוא אומר כך מחל לו. ובנדון זה הרי בודאי לא נתן אלא לו, שהרי אמ' לו אני עובדך תדיר. ועוד אפי' לדברי רבי' שמחה, בנדון זה היה מודה, כיון דכבר גבה השר המס, זכה השר בממון ומשלו נתן לו, ועוד דלא דמי כלל לפסק של רבי', שהרי מעות נטל מהם למס, וצוה לתת חטין, מה ענין זה למידי דשותפות, הא דאמ' מחלו לאמצע, ה"מ במידי דשותפו', וקל לה'. ועוד האמ' בפ' הגוזל בת' [ב"ק קט"ז ע"ב], שיירא שהיתה מהלכ' במדבר ועליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע, ואם אמ' לעצמי אני מציל הציל לעצמו, ופריך תלמודא, היכי דמי אי דאין יכולי' להציל אפי' רישא נמי לעצמו, פי' דמשו' מהפקירא קא זכי דכבר נתייאשו מהן הבעלים, כיון שבא לידי גייס, כ"ש וכ"ש המס שבא כבר ליד השר ואין מידו מציל, דאפי' בסתם זכה לעצמו, כ"ש שאמ' בהדיא לעצמי אני מציל.
וששאלת אם אינו רוצה לתת עמהם על פי החרם, ואינן יכולין לעמוד על ממונו אם לא על פי החרם אם יכולין לכופו. אם היו יכולי' להתפשר ביניהם טוב היה, אחרי שהעשיר בורח מן השבוע', ואם אי איפשר, אז צריך לקבל עליו חרם מכל אשר יש לו, דמן הדין היה לתת למס לפי ממונו, וא"כ הוא נותן פחות, הרי מכביד עליהם נמצא כאילו גוזלם, ואע"ג דטענת ספק הוא שאין יודעי' אם יש לו יותר, הא תנן בפ' כל הנשבעי' [שבועות מ"ה ע"א] אילו נשבעי' שלא בטענה השותפי' והאפוטרופ' וכו', וטעמ' משום דמורו היתירא. וכשהשר שואל מהם לבד, הוא פטור, ואם הם חושדי' אותו שהלשין עליהם וגרם לעצמו להיות פטור, גם זה יגלגלו עליו להשביעו בשבוע' השותפי'. ומה שכתבתי שהוא פטור ה"מ כששואל מהם בסתם, אבל אותו מס שרגילים לפרוע לתתן ביחד אין השר יכול לחלקם כדפרישית לעיל.
